האם פערי הניידות בין נערים ונערות הם גזירת גורל? מהם ההבדלי ההתנהגות בין בנים ובנות בדרך לבית הספר?

נערה בטוחה אינה בהכרח נערה שמסיעים אותה לכל מקום. נערה בטוחה היא נערה שיודעת איך להגיע למקום שאליו היא רוצה להגיע, ושיש לה דרך בטוחה לעשות זאת. והעצמאות הזו מתחילה הרבה לפני גיל 18. היא יכולה להתחיל כבר בדרך לבית הספר.

כשמדברים על ילדים ובטיחות בדרכים, השאלה הראשונה שעולה היא כמעט תמיד "מי נמצא בסיכון גבוה יותר?". אבל יש שאלה נוספת, שנשאלת הרבה פחות, ולדעתי היא לא פחות חשובה: מי בכלל מקבל הזדמנות להתנסות בדרך באופן עצמאי? מה ההשפעה של מערכת התחבורה על יצירת הזדמנויות של בנים ובנות?

הנתונים מלמדים שבנים ובנות אינם מתנהגים באותה צורה במרחב התחבורתי. בישראל, בנתוני ינואר–ספטמבר 2025, מתוך 26 ילדים שנהרגו בתאונות דרכים 22 היו בנים, ומתוך 159 ילדים שנפצעו קשה היו 105 בנים לעומת 54 בנות. גם מחקרים בינלאומיים מצביעים על כך שבנים נוטים יותר להתנהגויות מסוכנות בכביש, בעוד שבנות נוטות יותר לבחור באפשרויות שנתפסות כבטוחות, להימנע ממצבי סיכון ולהסתמך יותר על ליווי של מבוגרים.

לכאורה הבנות פחות נפגעות מתמונת מצב הבטיחות אך הן גם שמלמשות מחיר: עדר עצמאיות והדרה מהמרחב הציבורי.

האם הזהירות שלנו כלפי הבנות הופכת לתלות?

הורים רוצים להגן על הבנות שלהם, וזה טבעי לגמרי. כשנערה אומרת שהיא מעדיפה לא ללכת לבד, כשהיא חוששת מהכביש, כשההורים מעדיפים להסיע אותה במקום שתלך ברגל או תיסע בתחבורה הציבורית – ההחלטה נראית הגיונית לחלוטין. הרי למה לקחת סיכון?

אבל אם בכל פעם שהדרך נתפסת כקצת מסוכנת אנחנו פותרים את הבעיה באמצעות מכונית, הילדה לא לומדת להתמודד עם הדרך. היא לא לומדת לקרוא את התנועה, לתכנן מסלול, להשתמש באוטובוס או להחליט מתי בטוח לחצות. ובעיקר, היא לא מקבלת את ההזדמנות לבנות בהדרגה את העצמאות שלה.

מחקר שבחן יותר מ-1,000 ילדים ומתבגרים מצא קשר בין ניידות עצמאית לבין תחושת אמון מצד ההורים, ביטחון עצמי, פעילות גופנית ואוטונומיה, וכן הבדלים משמעותיים בין בנים לבנות בניידות העצמאית – הבדלים שקשורים במידה רבה להשפעה ההורית. וזה בדיוק המקום שבו צריך לשנות את השיח.

להסיע יותר או לאפשר יותר?

הפתרון אינו לומר להורים "תפסיקו לדאוג לבנות שלכם". להפך – הפתרון הוא לקחת את הדאגה הזאת ברצינות, ולבנות עבורה מענה טוב יותר מהסעה עד השער.

אם הדרך לבית הספר מסוכנת, לא צריך בהכרח להסיע את הילדה עד הכניסה. צריך להפוך את הדרך עצמה לבטוחה יותר: מדרכות רציפות, מעברי חצייה בטוחים, האטת תנועה, מסלולי הליכה, שבילי אופניים ותחנות תחבורה ציבורית בטוחות ומוארות. וצריך לאפשר לנערה לעבור בהדרגה מנסיעה עם ההורים לנסיעה עם חברה, משם לנסיעה בתחבורה הציבורית, ובהמשך ליכולת להגיע לבדה.

עצמאות אינה מתנה שמעניקים בגיל 18. היא מיומנות שבונים במשך שנים.

מה יכולה תחבורה ציבורית ללמד את הבנות שלנו?

כאן נכנסת החשיבות של פרויקט "רב־קו לכל ילד וילדה", שמעניק לתלמידים כרטיס רב-קו אישי וחושף אותם ללמידה חווייתית על עולם התחבורה הציבורית – הרצאות בכיתה, סיורים מודרכים ראשונים באוטובוס, והכנה להתמודדות עם מצבים שונים במהלך הנסיעה.

היכרות כזאת עם התחבורה הציבורית יכולה להיות כלי משמעותי במיוחד עבור נערות. במקום שההורים יהיו מערכת התחבורה הפרטית שלהן, הבנות לומדות בעצמן איך למצוא תחנה, איך לתכנן מסלול, איך לקרוא לוח זמנים, איך לעלות לאוטובוס ואיפה לרדת. זו לא רק דרך לבית הספר – זו הכנה לחיים. נערה שיודעת להגיע בעצמה לבית הספר, לחוג, לספרייה, לחברה או בעתיד למקום עבודה, היא נערה שיש לה יותר אפשרויות.

מה אם ההליכה לבית הספר תהפוך להרגל של עצמאות?

אותו הדבר נכון גם להליכה. פרויקט "העתיד הולך ברגל",  יכול להיות הרבה יותר מפרויקט לעידוד פעילות גופנית – הוא יכול להיות פרויקט של עצמאות.

קבוצת בנות שהולכת יחד לבית הספר היא פתרון מצוין: היא מאפשרת להורים להרגיש בטוחים יותר, ובמקביל נותנת לנערות להתנסות בהליכה עצמאית. אפשר ליצור מסלולים קבועים, "אוטובוס הולך", נקודות מפגש וקבוצות תלמידות שהולכות יחד. כך לא צריך לבחור בין שתי אפשרויות קיצוניות – "אמא ואבא מסיעים" או "הילדה לבד" – אלא לבנות סולם הדרגתי: בהתחלה הולכים עם מבוגר, אחר כך עם קבוצת חברים, בהמשך עם חברה אחת, ולבסוף לבד, כשהמסלול והסביבה מאפשרים זאת.

משרד הבריאות מדגיש בצדק שילדים צעירים זקוקים לליווי ולבחינת בשלות לפני הליכה עצמאית, ושההחלטה צריכה להתחשב בגיל, במורכבות הדרך, בהיכרות עם המסלול ובנכונות של הילד או הילדה. זה בדיוק העיקרון שצריך להוביל גם בגיל ההתבגרות: מה נדרש כדי שהיא תוכל להתנייד עצמאית לבית הספר, מפגש עם חברות וחוגים? ואם היא עדיין לא מוכנה יש להתנסות יחד, על מנת לסייע לפיתוח העצמאות של הנערה תוך שמירה על כללי ביטחון ובטיחות שיגנו עליה.

ומה עם הקורקינטים והאופניים החשמליים?

ממחקר שנערך בגוש דן עולה כי נשים רוכבות באופניים 85% פחות!!  גם נתוני התאונות תואמים לכך.  הנתונים בישראל מצביעים על עלייה חדה בהיפגעות של צעירים מכלים חשמליים: בישראל, למשל, בנתוני ינואר–ספטמבר 2025 היו 22 בנים מתוך 26 הילדים שנהרגו בתאונות דרכים, ובקרב 159 הילדים שנפצעו קשה היו 105 בנים ו-54 בנות.

לכן המסר לבנות ולבנים צריך להיות זהה: עצמאות כן, סיכון מיותר לא. לא מאפשרים לילד או לילדה לרכוב על קורקינט חשמלי לפני הגיל המותר, ולא על כלי שאינו עומד בדרישות החוק. קסדה, הכשרה וכללי רכיבה הם חלק בלתי נפרד מהעצמאות, לא ויתור עליה. הדרך לעצמאות אינה צריכה לעבור דרך עבירה על החוק.

האם דווקא הבנות יכולות להוביל כאן שינוי?

יש כאן הזדמנות מעניינת. אם נערות נוטות יותר להימנע מהתנהגות מסוכנת, אפשר לבנות על החוזקה הזאת, ובלבד שלא נהפוך אותה לתלות. אפשר ללמד אותן להיות משתמשות דרך עצמאיות, בטוחות ואחראיות: להשתמש בתחבורה הציבורית, ללכת בקבוצות, לקרוא את הכביש ואת המרחב, לזהות סכנה ולדעת להתמודד איתה. והכי חשוב – אפשר לתת להן את המסר שהן מסוגלות.

האם הביטחון בדרך נגמר כשהן גדלות?

יש סיבה נוספת, פחות מדוברת, לכך שההשקעה בעצמאות הבנות כבר בגיל ההתבגרות כל כך חשובה: היא לא נפסקת כשהן הופכות לנשים בוגרות. גם נשים בוגרות ממשיכות להרגיש חוסר ביטחון בתחבורה הציבורית, למרות שהן מהוות את רוב הנוסעים בה. פרויקט חיזוק תחושת הביטחון של נשים ונערות בתחבורה הציבורית עוסק בהפיכת המרחב התחבורתי לבטוח ומכיל עבור נשים. הנתונים שהפרויקט חושף מדברים בעד עצמם: נשים מהוות יותר מ-60% מנוסעי התחבורה הציבורית, אך 44% מהן חוששות מתקיפה במרחב הציבורי, לעומת 25% מהגברים. הפרויקט פועל בשלוש זרועות – הגברת מודעות, איסוף עדויות וסיפורים של נשים כדי לאתר דפוסים, ושימוש בנתונים הללו כדי לדרוש ממקבלי ההחלטות פתרונות אמיתיים: שיפור תשתיות, חיזוק אכיפה ויצירת מנגנוני דיווח.

זו בדיוק הנקודה שמחברת בין שני קצוות הסיפור. אם רוצים שנשים בוגרות ירגישו בטוחות בתחבורה הציבורית, אי אפשר להתחיל לטפל בזה רק בגיל 25. צריך להתחיל הרבה קודם: בתשתיות בטוחות, בהיכרות מוקדמת עם המרחב התחבורתי, ובנייה הדרגתית של ביטחון ומיומנות. נערה שגדלה עם תחושת מסוגלות בדרך היא גם אישה שיודעת לזהות סיטואציה בעייתית, לדעת מה מגיע לה, ולא לחשוש להשמיע את קולה כשמשהו לא בסדר.

ואם ההורים ישאלו – איפה האחריות שלנו בכל זה?

האחריות היא גם שלנו. אם אנחנו רוצים שנערות יהפכו לנשים עצמאיות, אנחנו צריכים לאפשר להן להתנסות בעצמאות כבר בגיל ההתבגרות. זה נכון בלימודים, זה נכון בתעסוקה, זה נכון בקבלת החלטות, וזה נכון גם בדרך לבית הספר.

לכן המטרה אינה להסיע נערות יותר. המטרה היא לאפשר להן לנוע יותר, בבטחה: פחות מכוניות שמגיעות עד שער בית הספר, יותר הליכה, יותר תחבורה ציבורית, יותר קבוצות הליכה, יותר תשתיות בטוחות, יותר ידע, ופחות החלטות שמבוססות על פחד בלבד.

כי נערה בטוחה אינה בהכרח נערה שמסיעים אותה לכל מקום. נערה בטוחה היא נערה שיודעת איך להגיע למקום שאליו היא רוצה להגיע, ושיש לה דרך בטוחה לעשות זאת. והעצמאות הזו מתחילה הרבה לפני גיל 18. היא יכולה להתחיל כבר בדרך לבית הספר.