מהו Manspreading ? למה לא מרגישה נח באוטובוס?

לתופעה הזאת יש שם באנגלית: Manspreading, כלומר מצב שבו נוסע, לרוב גבר, יושב בתחבורה ציבורית ברגליים פשוקות ותופס יותר מרחב מהמושב שלו, עד כדי חדירה למרחב של מי שיושבת לידו.

המונח נכנס לשיח הציבורי בעיקר סביב 2013–2014, כשהתחילו להופיע ברשתות החברתיות תיעודים של גברים שתופסים יותר מדי מקום במושבים בתחבורה הציבורית. בניו יורק ה־MTA (רשות התחבורה המטרופולינית) הפכה את זה לנושא רשמי בקמפיין בתחילת 2015.

גם ערים אחרות התייחסו לתופעה באופן מעשי. במדריד, למשל, חברת התחבורה העירונית הציבה ב־2017 שילוט נגד Manspreading באוטובוסים ובהמשך גם ברכבת התחתית.

עבור הרבה נשים, Manspreading זו חוויה של צמצום פיזי: לשבת מכווצת יותר, להימנע ממגע, לחשוב אם להעיר או לשתוק, לבדוק אם יש מקום אחר לעבור אליו, ולנהל כל הזמן את הגבול בין הגוף שלך לבין הגוף של אדם זר.

מסקר שערכנו על תחושת הביטחון של נשים בתחבורה הציבורית עולה שחוסר הביטחון לא קשור רק לאירועי אלימות ברורים. הוא מופיע גם בחוויות יומיומיות של צפיפות, התקרבות לא רצויה, נוכחות מאיימת של נוסעים אחרים, קושי לשמור על מרחב אישי ותחושה שאין מי שיתערב.

הפגיעה מורגשת במיוחד במצבים שבהם אין באמת אפשרות להתרחק: אוטובוס עמוס בשעות שיא, נסיעה לילית, קו בין־עירוני, או מצב שבו את עם שקיות, עגלה, תיק או עייפות של סוף יום. לפעמים כל מה שנשאר הוא להתכווץ קצת, לשתוק, ולקוות שהנסיעה תיגמר מהר.

אם רוצים שתחבורה ציבורית תהיה בטוחה ונגישה יותר לנשים, צריך לדבר גם על תרבות הנסיעה עצמה: מרחב אישי, התחשבות, גבולות ברורים, הכשרת נהגים ופקחים, מנגנון דיווח פשוט, וקמפיינים ציבוריים שאומרים בצורה ברורה שמושב באוטובוס הוא לא זירה שבה מי שתופס יותר מקום קובע את הכללים.

נתקלתן במצב כזה בתחבורה הציבורית? תשיבו על הסקר בתגובה הראשונה.