חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח 1998[1]:

"חוק זה, מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, לעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו"[2].

מה זה חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות? בישראל יש חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. לפי החוק, אנשים עם מוגבלות שווים לכל אדם אחר.

מה אומר החוק? לאנשים עם מוגבלות יש זכות להשתמש בתחבורה הציבורית כמו כולם כדי  שיוכלו להשתלב בקהילה. להגיע לעבודה, לסידורים, למשפחה ולחברים בצורה עצמאית ומכבדת.

מה הם אמצעי התחבורה שצריכים להיות נגישים?

אוטובוסים עירוניים          רכבת קלה                רכבת בין עירונית   

מה זה נגיש? זה אומר שאפשר להשתמש בו. זה אומר שאמצעי התחבורה מותאם לשימוש של אנשים עם מוגבלות.

הגדרת הנגישות כפי שהיא מופיעה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות: "אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתכניות ובפעילויות המתקיימות בהם, והכל באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי"[3].

בפרק העוסק בנגישות שירותי התחבורה הציבורית, החוק קובע כי "אדם עם מוגבלות זכאי לשירותי תחבורה ציבורית נגישים ומתאימים לשימושו, בתדירות סבירה, לרבות אפשרות גישה לתחנות ולנמלים שבמסגרתם פועלים שירותי תחבורה ציבורית". שרותי התחבורה הציבורית המחויבים על פי חוק בנגישות הם: אוטובוסים בקווים עירוניים , רכבות, מטוסים ואניות[4].

תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת נגישות לשירותי תחבורה ציבורית), התשס"ג-2003[5]:

מה אומרות התקנות? התקנות מסבירות מה זה אומר שאמצעי תחבורה נחשב לנגיש.

מה צריך להיות באוטובוס כדי שייחשב לנגיש.

מה צריך להיות ברכבת כדי שתחשב לנגישה.

בעוד שחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מתאר באופן כללי את הזכויות להן זכאים אנשים עם מוגבלות ומציין את אמצעי התחבורה שצריכים להיות נגישים, הרי שתקנות אלו באות להסביר לכל הנוגעים בדבר איך יש ליישם את הדברים בפועל בהנגשת התחבורה הציבורית על אמצעי הנסיעה והתשתיות השונים.

החוק מחייב כי עד שנת 2014 על כל כלי התחבורה הציבורית (להוציא אוטובוסים בין¬ עירוניים ומוניות) ותחנות ההסעה להיות נגישים, לפי האמור בתוכנית רב-שנתית ליישום הנגשת התחבורה הציבורית בישראל של משרד התחבורה[6]. הנגשת האוטובוסים עצמם היא באחריות מפעילי התחבורה הציבורית. עם זאת, כחלק מתפקידה באיסוף מעקב אחר תלונות הציבור, על הרשות המקומית להתייחס גם לפניות הציבור בנושא נגישות האוטובוסים. נגישות תחנות האוטובוס (עליה נרחיב בפרק התשתיות) נמצאת באחריות הרשות המקומית. הבקרה על ביצוע התוכנית בתחום הנגשת האוטובוסים על ידי המפעילים מתבצעת על ידי משרד התחבורה, הבקרה על ביצועי הרשויות המקומיות להנגשת התחנות והתשתיות מתבצעת על ידי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שבמשרד המשפטים.

כאמור, בהתייחס לאוטובוסים, החוק מחייב נגישות בקווי אוטובוס עירוניים בלבד. קו עירוני הינו קו העובר ברצף בנוי, נוסע בעיקר בדרכים עירוניות ומשרת נוסעים למרחקים בינוניים וקצרים[7], סימן ההיכר של קו עירוני הוא אוטובוסים נמוכי רצפה. קווי האוטובוס הבין עירוניים אינם נכללים כיום במסגרת החוק ועל כן אינם חייבים בנגישות לבעלי לקות פיזית-מוטורית. תקנות הנוגעות לנגישות חושית בלבד (לקויות שמיעה וראייה) בקווים אלו נמצאות כיום בתהליך חקיקה[8].

תקנות נגישות הנוגעות לרכבת קלה (הרכבת הקלה בירושלים והרכבת העתידית בגוש דן) אושרו בכנסת וייכנסו לתוקף בקרוב[9]. אמנם תקנות הנגישות הנוגעות לרכבת הקלה עוד לא נכנסו לתוקף, אבל הרכבת הקלה הפועלת בירושלים היא נגישה מלכתחילה ועומדת בדרישות הנגישות כפי שהן מופיעות בתקנות. נגישות הרכבת הקלה היא באחריות חברת סיטי פס מפעילת הרכבת. בשונה מנגישות תחנות האוטובוס להן אחראית הרשות המקומית, הרי שחברת סיטי פס, המפעילה, אחראית גם לנגישות תחנות הרכבת הקלה. באופן דומה, כאשר תפעל בעתיד הרכבת הקלה בגוש דן, נגישות הרכבת עצמה ותחנותיה תהיה באחריות חברת נת"ע.